Juneteenth – יום השחרור מעבדות – הוא אמנם היום שבו מציינים וחוגגים את שחרור השחורים, אבל מדובר בחלק קטן מתמונה הרבה יותר רחבה. כדי לציין את המאורע השנה, אנחנו ב-Black@‎, קבוצת העובדות השחורות והעובדים השחורים של Airbnb, החלטנו לספר חלק מהסיפור הרחב יותר: המאבק הגלובלי של הקהילה השחורה נגד הדיכוי, הקרבות שירשנו והניצחונות הקולקטיביים שלנו.

חברנו קארבל וואלאס התגייס למשימה. הוא בחר לספר על כמה מהתקוממויות השחורים ברחבי העולם, ומתאר איך הן האיצו את התמורות החברתיות המשמעותיות בתודעה ובהבנה. אנחנו נרגשים להציג את עבודתו ומקווים שתלמדו ממנה דברים חדשים, שתמשיכו להרחיב את הידע בנושא, ושתירתמו גם אתם כדי לתמוך בקהילות השחורות. יש מקום לכל אחד במאבק המתמשך למען השוויון. גם אתם מוזמנים.

בהמשך הדף תמצאו קישור לפרופיל של אחד מחברי מועצת האירוח המייעצת של Airbnb, שמשתף בתובנות שלו על שייכות. נוסף לכך, הבאנו כאן רשימה של חוויות מרחבי העולם המתמקדות בהיסטוריה של השחורים מנקודת המבט של הקהילה המקומית של המארחות והמארחים.
‎
‎
שלכם בסולידריות,
Black@ Airbnb

הרצון להשתייך טבוע עמוק בכולנו. אנחנו רוצים להיות בטוחים, שיאהבו אותנו, שידאגו לנו. אנחנו רוצים להרגיש שיש לנו בית. הרצון הזה אוניברסלי כל כך ונצחי כל כך, עד שב-1789 הוא קיבל הכרה רשמית בהצהרת זכויות האדם והאזרח – המסמך בן 17 הסעיפים שפורסם לאחר פרוץ המהפכה הצרפתית. סעיף 2 בהצהרה קובע כי "זכויות אלה הן חירות, רכוש, ביטחון והתנגדות לדיכוי". הרעיון שלפיו לכל אדם יש זכות להתנגד לדיכוי לא היה חדש, כמובן. אבל רק ב-1789 התעקשו המהפכנים הצרפתים להסדיר את הזכות הזו באופן גלובלי.

למרות הכוונות הטובות שמאחורי המסמך הזה, גם היום יש אנשים רבים ברחבי העולם שחיים במציאות אחרת שבה אין כל הגנה על זכותם להתנגד לדיכוי. במקרים רבים מי שמתקומם נגד יחס לא הוגן נתקל בתגובה אלימה ובשפיכות דמים בחסות המדינה. זהו טבעו של כוח – מי שמחזיק בו רוצה לצבור עוד ממנו, ומי שלא מחזיק בו יכול לקחת אותו רק בכוח. פרדריק דאגלס, עבד לשעבר ולוחם זכויות אדם, תמצת זאת יפה במשפט "הכוח לא עובר למי שלא דורש אותו. זה מעולם לא קרה ולעולם לא יקרה".

בשנים האחרונות מורגשת התעוררות בקרב אזרחי ארצות הברית שיוצאים לרחובות כדי למחות על הדיכוי. על פי סקרים שנערכו בקיץ 2020, בין 15 ל-26 מיליון איש השתתפו במחאות בעקבות רצח ג'ורג' פלויד בידי שוטר ב-25 במאי באותה שנה, כך שזו אחת ההפגנות הגדולות ביותר בהיסטוריה האמריקאית (מקור: Kaiser Family Foundation, ‏Civis Analytics, ‏N.O.R.C.‎, ‏Pew).

המקרה של פלויד היה רק האחרון בשורה ארוכה של מקרים שבהם שחורים לא חמושים, שלא הורשעו באף פשע, נורו או נחנקו למוות בידי שוטרים. התגובה הציבורית הזועמת למקרי המוות האלה – והסרטונים שעדי ראייה מצלמים לפעמים בטלפונים הסלולריים – הם רק תחילתה של תנועה גלובלית של אנשים המתנגדים לאכזריות המשטרה ושואפים לשנות לחלוטין את אופי האינטראקציה של המשטרה עם הציבור.

התנועה הזו מתאפיינת גם בפעולות שבעיני רבים נחשבות לפעולות בלתי חוקיות, להפרות סדר ואפילו לאלימות. הצתות, ביזה והרס רכוש הפכו להיבט שנוי במחלוקת בהתקוממות של אנשים נגד המצב שנחשב בעיניהם כדיכוי שלהם. ואכן, יש לא מעט אנשים שסבורים שהטקטיקות האלה פסולות. "אני מסכים עם המטרה שלך", הם עשויים לומר, "אבל לא עם הדרך". מפתה לחשוב שפעולות ההתנגדות האלה אימפולסיביות, שהן מזיקות יותר מאשר מועילות, שהן נעשות ללא תכנון ומחשבה, אבל ההיסטוריה העולמית של שינויים חברתיים מספרת לנו סיפור אחר לגמרי.

התנגדות כוחנית היא, ותמיד הייתה, אחת הדרכים העיקריות להשיג שינוי חברתי משמעותי. ממרד ספרטה ועד המהפכה האמריקאית – שוב ושוב המדוכאים זכו בחופש שלהם לא כי ביקשו אותו, אלא דרך עימות ישיר עם המדכאים שלהם. במילים פשוטות, אי אפשר להגן על שייכות בלי עימות.

תנועת Black Lives Matter היא יותר מסתם אירוע פוליטי של ימינו. היא חלק ממסורת בת מאות שנים של מדוכאים שמתקוממים ודורשים בכוח לקבל יחס הוגן ושווה וזכויות אדם בסיסיות. בכל מקום שיש בו התעללות, עוול ואכזריות, תהיה גם התנגדות מצד אנשים שמקווים לעולם טוב ובטוח יותר שבו כולם מרגישים שייכים, ושמוכנים להילחם כדי שנגיע אליו. כדברי הסופרת המהפכנית והפעילה הפוליטית אנג'לה דייוויס: החופש הוא מאבק מתמשך.