סיפור אישי של מארחת מצטיינת: למלא את הבית בחיים לאחר אובדן

המארחת המצטיינת מריאן מצאה את עצמה לפתע לבד בבית בסגנון Craftsman, שהיא ובעלה המנוח שיפצו יחד. כדי להתאושש מהאסון שפקד אותה, היא השיקה עסק משלה ופתחה את ביתה בקליפורניה לאורחים מכל רחבי העולם. היא מספרת במילים שלה איך האירוח העניק לחייה משמעות חדשה, ומה זה אומר להיות יזמת:

היה משהו מועיל בזה שהיו חיים בבית, שבני אדם התחילו להסתובב בבית.

כששכלתי את מייק, הייתה תחושה כזו ענקית של אובדן, של ריקנות, של חלל ריק. במאי 2017 הוא נכנס לניתוח, שהיה אמור להיות הליך סטנדרטי, אבל היו סיבוכים והוא נפטר. ארבעה ימים קודם לכן חגגנו 26 שנים ביחד.

הבת שלי חזרה לגור בבית כדי להיות איתי. כעבור כמעט שנה היא עזבה, ופתאום מצאתי את עצמי לבד בבית.

לא זכור לי שהיו אירוע או סיבה מיוחדת שבגללם התחלתי לארח. זה פשוט היה לי כל הזמן במחשבה. ואז, נסעתי בספטמבר 2017 לפגוש חברים באורגון, והתארחתי שם דרך Airbnb. המארח היה בחור מקסים, ואני הסברתי לו מה קרה. התחלתי לקלוט שהאירוח יכול להתאים גם לי.

עם מותו של בעלי, הפסקתי לקבל את הפנסיה שלו וזה היה אובדן הכנסה גדול. אני עובדת בשביל עצמי כמורה וסופרת, ועוסקת בגינון. פשוט לא הייתי במקום שהייתי מסוגלת להתרכז.

בדמיוני, Airbnb נראה כמו מקור להזרמת קצת מזומנים בקלי קלות. אבל זאת עבודה. ובתור אישה שחיה לבד, בהחלט היו לי חששות לגבי בטיחות. קניתי מנעולים לחדרי האורחים ולחדר שלי, אבל אני חושבת שנעלתי את הדלת שלי רק פעם אחת כשבחור אחד עשה צ'ק-אין מאוחר מאוד בלילה. חברה שלי, שגם היא מארחת, הציעה שאכתוב תיאור של הבית שלי כדי למשוך לכאן את האנשים שאני רוצה, ועד כה נראה שזה עבד. אולי זה נאיבי מצדי, אבל יש לי אמון בסיסי בבני אדם. אני חושבת שעל פי רוב, אנשים הם טובים.

האירוח הפך לדרך שלי להתבודד קצת פחות. הוא הפך לסיבה שחייבה אותי לשמור על הבית נקי, סיבה להעמיד פנים שאני אמיצה. אתה צריך להרים את עצמך קצת. כל אלה היו דברים טובים.

אני נזכרת במייק עם כל אדם שנכנס לפה. זה גם מעציב וגם מעצים.

הוא אהב לעבוד על הבית הזה. הוא היה נגר. כשקנינו את הבית ב-1995, הוא היה הרוס ונזקק לשיפוץ ומייק הפך אותו לבית יפהפה בשבילנו. במובנים מסוימים, אני זוכה לחוות את הרוח שלו ואת האנרגיה שלו כשאנשים נכנסים לבית, רואים את עבודות העץ, ואומרים, "או, וואו."

אני כל כך גאה. אני גאה בשביל שנינו. כמה נחמד שאני יכולה לחלוק את זה.

בהתחלה הייתי מספרת לאורחים שלא מזמן שכלתי את בעלי. ואז, לאט לאט, זה כבר לא היה הדבר הראשון שסיפרתי להם.

בורכתי להפליא באורחים שהיו לי. מאחר שאני גרה בסנטה מוניקה, הם רצו ללכת לחוף הים, למזח ולטיילת בווניס ביץ', אז כמעט שלא התראינו. באותה תקופה הייתי זקוקה להרבה מרחב ושקט, אז זה היה מושלם.

לפעמים אנחנו משוחחים על כוס קפה או יושבים על הנדנדה במרפסת עם כוס יין, ונהנים מהבריזה מהאוקיינוס. חלק מהאורחים היו פשוט אנשים שנחמד לדבר איתם. זו הייתה תזכורת לכך שהחיים נמשכים, עד כמה שזה נשמע קלישאה.

אורחת אחת הייתה אישה צעירה. לא דיברתי על זה שמייק נפטר, אבל אולי היא הבחינה בתמונות שלו ברחבי הבית. היא אמרה לי שהיא שכלה את החבר שלה כמה חודשים קודם לכן בתאונה. אז מצאתי את עצמי במקום המדהים הזה שיכולתי לפתוח בפניה לא רק את הבית שלי, אלא גם מרחב שבו תוכל לדבר על האובדן שלה עם מישהי שמבינה אותה. ובשבילי, היא הייתה מישהי שיכולתי לדבר איתה על מייק. היה מכנה משותף, סינכרוניות מדהימה. הסתמסנו כמה פעמים. אין לי מושג אם היא תשוב אי פעם, אבל לזמן קצר נגענו זו בחייה של זו.

כמארחים, אנחנו חולקים מרחב, אבל לפעמים זה מקום שאנחנו חולקים בו הרבה יותר.

כשפתחתי את הבית שלי, יכולתי לתת משהו גם כשהרגשתי כל כך מרוקנת.

עכשיו יש לי עסק משלי. ויש כל כך הרבה יתרונות בזה שאת הבוס של עצמך ומחליטה באופן בלעדי איך החיים שלך ייראו. אישה מרגישה תחושת כוח אמיתית כשהיא מנהלת עסק משלה.

אולי זה יישמע קצת "רוחני" לאנשים, אבל יש משהו כל כך קדוש בהכנסת זר לביתכם. כמארחים, אנחנו משמשים מדריכים למטיילים שעייפים מהדרך. וכשאנחנו כואבים, פגועים ובודדים, האינטראקציה והקשר האלה מעניקים לנו מעט ריפוי.

התמונות באדיבות מריאן